<h1>תוספות הרא"ש</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[פסחים ו' ע"א] התם [ד]מצי (ד)מסלק ליה. וא"ת הא בפ' איזה נשך [ב"מ ע' ע"ב] אמרי' המקבל צאן ברזל מן הגוים וולדות פטורים מן הבכורה אע"ג דמצי מסלק לגוי בזוזי, ומפרש התם כיון דאילו בעי גוי ולא משכח שקיל לבהמה וכו'. וי"ל דשאני התם שמתחלה (לא) היה של גוי, וכיון דאילו בעי גוי ולא משכח שקיל בהמתו, לא נפקא מרשותיה, אבל הכא שהבהמה של ישראל ומצי מסלק לגוי בזוזי, לא נכנסה מעולם לרשות הגוי.
[פסחים ו' ע"א] בהמת ארנונא פטורה אע"ג דמצי מסלק ליה בזוזי. פרש"י והא דתניא חייבת, גבי עיסה תניא. והקשה רשב"ם דבהדיא תניא בתוספתא [בכורות פ"ב ה"ב] בהמת ארנונא חייבת בבכורה. [ופי' דהכי גרסינן, בהמת ארנונא חייבת בבכורה] אע"ג דלא מצי מסלק ליה, עיסת ארנונא פטורה מן החלה [אע"ג דמצי מסלק ליה], מ"ש, האי אית ליה קלא וכו'. פי' גבי בהמה כשילדה אית ליה קלא שהוא בכור, ולא ידעו כ"ע דמשום ארנונא יש לו להפטר, אבל עיסה לית ליה קלא, ולא ידעו כ"ע שלא הפריש ממנה חלה. ואומ' ר"ת דבחנם הגיה בספרים, דלגירסא דידיה נמי קשיא, דבהדיא תניא בתוספתא [חלה פ"א ה"ג] עיסת ארנונא חייבת. וצריך לומר דרבא לא שמיע ליה האי בריתא.
<h2>דף ו:</h2>
[פסחים כ"ב ע"ב] כיון שהגיע [ל]את ה' אלי"ך תירא פירש. אע"ג דואהבת את ה' אלי"ך [דברים ו'] קדים להאי קרא, לגבי אהבה הוה ניח' ליה לרבות ת"ח, אבל לגבי מורא לא היה נ"ל להשוות שום דבר למוראת המקום.
[פסחים כ"ט ע"א] בפודין את הקדשים להאכילן לכלבים. הקשה רבי' חיים כהן ובפ"ב דבכורות מוכח דפלוגתא דפודין את הקדשים לא הוי אלא בדבר שקדוש קדושת הגוף, דתנן התם [י"ד ע"א] כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן וכו' יוצאים לחולין ליגזז וליעבד וולדן וחלבן מותר, ובתר הכי קתני התם קדם הקדשן למומן אין יוצאים לחולין ליגזז וליעבד וולדן וחלבן אסור, ואהך סיפא קאמ' [בגמ' ט"ו ע"א] מנה"מ דתניא תזבח ולא גיזה ואכלת וכו', ופליגי תנאי בההיא בריתא אי פודין או אין פודין, אבל ברישא דלא קדשו מעולם קדושת הגוף דכ"ע פודין, וקרא נמי תזבח ואכלת בהני קדשים דקדוש קדושת הגוף איירי. ונ"ל דהך דקאמ' הכא אין פודין היינו מדרבנן, וליכא למימר דאטו משום איסורא דרבנן פקעה מעילה דאוריתא, דאה"נ דכיון דאמור רבנן אין פודין לא שוה מידי ולא שייך בה מעילה.
<h2>דף ט:</h2>
[פסחים כ"ו ע"א] עגלה ערופה וכו'. פרש"י עגלה ערופה, כתו' שם דמשמע שם תהא גניזתה. והך דרשא איתא בפ"ק דכריתות [ו' ע"א]. וקשה למה לי הך דרשא תיפוק לי דכפרה כתי' בה כקדשים, דמהך דרשא ילפי' במס' ע"ז [כ"ט ע"ב], דיליף איסור הנאה במת שם שם מעגלה ערופה ועגלה ערופה כפרה כתי' בה כקדשים. ועוד קשה טפי כיון דיליף התם שם שם מעגלה ערופה ה"ל לאיתויי קרא דוערפו שם. וי"ל תרוייהו צריכי, דמשם לא הוה שמעינן אלא לאחר עריפה, ומשום דכתי' בה כפרה לא הוה שמעי' [א]לא קודם עריפה עד שלא נעשית מצותה. ומאן דאית ליה דעגלה ערופה אינה נאסרת מחיים [בכריתות כ"ד ע"ב], לית ליה דרשא דוערפו שם, ומדכתי' בה כפרה ידעי' שנאסרת אחר שנעשית מצותה, דאי לאו הכי אמאי כתי' בה כפרה דמחיים אינה נאסרת, וע"כ לאוסרה אחר שנעשית מצותה. א"נ מוערפו שם דריש דאסורה אחר עריפה, והא דכתי' בה כפרה דרשי' מיניה בפ"ב (דמעילה) [דמגילה] [כ' ע"ב] דעריפתה אינה אלא ביום. ואידך תרתי שמעי' מינה. תימא אמאי לא דרשי' שם שם מעגלה ערופה להטעין גניזה לבגדי כהונה לר' דוסא. וי"ל דג"ש אינה אלא לשם מיתה בעלמא ותקבר שם שנא' וערפו שם. אי נמי שם דבגדי כהונה אינו מופנה, ואמרי' בפ' המפלת [נדה כ"ב ע"ב] דשבקי' מופנה מצד א' וילפי' לשני צדדים. א"נ שם דעגלה ערופה אינו מופנה, ואין מופנה אלא דמת גרידא.
<h2>דף יד.</h2>
[פסחים כ"ט ע"א] בפודין את הקדשים להאכילן לכלבים. הקשה רבי' חיים כהן ובפ"ב דבכורות מוכח דפלוגתא דפודין את הקדשים לא הוי אלא בדבר שקדוש קדושת הגוף, דתנן התם [י"ד ע"א] כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן וכו' יוצאים לחולין ליגזז וליעבד וולדן וחלבן מותר, ובתר הכי קתני התם קדם הקדשן למומן אין יוצאים לחולין ליגזז וליעבד וולדן וחלבן אסור, ואהך סיפא קאמ' [בגמ' ט"ו ע"א] מנה"מ דתניא תזבח ולא גיזה ואכלת וכו', ופליגי תנאי בההיא בריתא אי פודין או אין פודין, אבל ברישא דלא קדשו מעולם קדושת הגוף דכ"ע פודין, וקרא נמי תזבח ואכלת בהני קדשים דקדוש קדושת הגוף איירי. ונ"ל דהך דקאמ' הכא אין פודין היינו מדרבנן, וליכא למימר דאטו משום איסורא דרבנן פקעה מעילה דאוריתא, דאה"נ דכיון דאמור רבנן אין פודין לא שוה מידי ולא שייך בה מעילה.
<h2>דף יט:</h2>
[פסחים ט' ע"ב] היינו ט' חנויות. מה שפרש"י דלענין בדיקה איירי ומייתי ראיה כיון דכל קבוע כמחצה על מחצה דאמי אמרי' דמחמץ שקל וצריך הבית בדיקה, ולא נהירא, דהתם ספיקא [דאורייתא הוא ואזלינן לחומרא והכא ספיקא] דרבנן הוא ואזלינן לקולא, כדאמרי' לקמן גבי שני עכברים ולא ידעי' (אי) [הי] להאי עייל (ואי) [והי] להאי עייל, וכן בההיא דב' שבילין [י' ע"א] וכן בההיא דבקעה. [שם] ועוד לגבי ט' חנויות לענין איסור החתיכה עצמה ליכא חזקת היתר כיון דהנבלה קבועה בין השחוטות, אבל הכא לענין בדיקת הבית אוקמיה בחזקת בדוק, דע"כ בבדוק איירי, דאי לאו הכי כל הבתים צריכים בדיקה. ונראה דלענין איסור דאורי' קאמ', כגון שהביאו לבית ומצאו שם, ואין ידוע אם מצה הוא או חמץ, שרי באכילה או לא. או לענין בדיקה כגון שלא ביטל דהוי איסור דאורית'. וכן מוכח דהכא מייתי ההיא דט' חנויות דהוי ספיקא דאורית', וגבי צבורין דהוי ספיק' דרבנן מייתי ההיא (דג') [דב'] קופות דהוי מדרבנן. ושינויא קמא לא נהירא לי דלא הוי דומיא דאחריני דאיירי בבדיקת הבית, ועוד מה איצטריך לאייתויי ההיא דט' חנויות על איסור חתיכה עצמה, פשיט' דהיינו היא גופה. וצ"ל דמיירי הכא כגון שהככר כ"כ גדול שאין לומ' אכלתיה, דאי לאו [הכי] ה"ל ספיק ספיקא, ספק אי דחמץ אי דמצה, ואת"ל דחמץ אימא אכלתיה. וא"ת הכא משמע דחמץ דשקל עכבר מהני צבורים מחשבי ליה כמו קבוע, מ"ש דאם לקחו גוי דחשבי' ליה כמו נמצא והולכים אחר הרוב, כדמוכח בפ' גיד הנשה [חולין צ"ה ע"א] דקאמ' התם בשר שנתעלם מן העין אסור, ופריך מהא דט' חנויות בנמצא הלך אחר הרוב, ומשני בנמצא ביד גוי. וי"ל דכל היכא שלקחו עכבר או גוי לפנינו כיון שנולד ספק לפנינו במקום הקביעות הוי לעולם כקבוע [ו]אסור מספק, אבל התם מספק דלקחו הגוי שלא בפנינו אזלינן בתר רובא. וא"ת הא דאמרי' בפ' התערובות [זבחים ע"ג ע"ב] גבי זבחים שנתערבו בחטאות המתות ופריך וניכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש, וכיון שפירש מן הקביעות בפנינו מה מועלת אותה פרישה דכל מקום שהולך הוי כקבוע. וי"ל דשאני התם דכבר נתבטל כל הקביעות, אבל היכא שהקביעות נשאר עומד במקומו כל מה שפי' לפנינו בכל מקום שהולך הוי כקבוע.
<h2>דף כה:</h2>
[פסחים י' ע"א] עאל בדק ולא אשכח פלוגתא דר"מ ורבנן. תימא אפי' ר"מ דאמ' לעולם הוא בחזקת טומאה וכו', גבי בדיקה שבדק ולא מצא מה יוכל לעשות יותר, בשלמ' גבי טומאה נפק' מינה לטהרות שנעשו על גביו, אבל הכא כיון דפעם ראשונה לא מצא גם לא ימצא אם יבדוק שנית. ומה שפרש"י דאפי' לר"מ (לא) אמרי' עכבר אכליה משום דבדיקת חמץ דרבנן, קשה הך לישנא דקאמ' פלוגתא דר"מ ורבנן. וי"ל דמיירי בשלא ביטלו, וקאמ' דלר"מ לא סגי בבדיקה לעמוד בספק דלא ימצא וצריך לבטלו. ור"מ תירץ דצריך לבדוק חורי הבית העליונים והתחתונים וכל מקום [שאין] (ש)מכניסין בו חמץ.
<h2>דף כז.</h2>
[פסחים מ"ח ע"ב] א"ל דעבדן כר' אליעזר. דס"ל שהסל מצרפן לחלה לאחר אפייתן. פסק רש"י והאידנא קי"ל כר' אליעזר שלא תקרא לה שם חלה עד שתאפה, הלכך עושה חררה קטנה אצל גדולה ואופה ואח"כ קורא לה שם. משמע מתוך פי' דאפי' שהיה שם מתחלה כדי חיוב החלה אפ"ה בעי צירוף סל, ואינו נראה לריב"א, דלא מייתי לדר' אליעזר אלא אהני נשייא דאפיין קפיזא קפיזא דלא היה בו שיעור חלה, דאם היתה בו שיעור חלה אין צריך צירוף סל אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף. וכן מוכח במילתא דר' אליעזר דקאי ארישא, דקתני [חלה פ"ב מ"ד] העושה עיסתו קבין פטורין מן החלה עד (שישובו) [שישוכו], (ד)ר' אליעזר אומ' הרודה ונתן לסל הסל מצרפן לחלה. ועוד ראיה מדא"ר יהושע תנור מצרפן, ומסתמ[א] בעוד שהן בתנור אין נוטלין מהן חלה אלא תנור מצרפן להתחייב בחלה ואחר שיוציאם יפריש חלה, כ"ש אם לש מתחלה כשיעור חלה לא צריך תו צירוף. ועוד דמ"ש מתרומה ומעשר דלא בעי צירוף סל (אלא) להפריש מזה על זה כיון שהכל מחוייב, וכן גבי חלה נמי היכא דכבר נתחייב לא צריך תו צירוף סל אלא הקפה בעלמא. ומיהו נראה דאע"ג (דמיהוי) [דמהני] בלא צירוף הסל (אלא) [להתחייב בחלה, מ"מ לענין מוקף] נגיעה בעי, דהא ר' אליעזר גופיה קאמ' במ' סוטה בפר' כשם [ל' ע"א] שחלה ניטלת מן הטהור על הטמא, כגון דנוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף, (ולזה) [ולמה] דוחק לעשות כן, יניח אותו כדי חלה בכלי שהעיסה טמאה בו בלא נגיעה, אלא ודאי לא חשיב מוקף אלא בנגיעה. ועי"ל דאפי' לצרף בעי' נגיעה תוך הסל, ולא אתא ר' אליעזר אלא לאפוקי דלא בעינן נשיכה, וכן משמע לישנא דמתני' דר' אליעזר לא אתא אלא לאפוקי נשיכה דבעי ת"ק, אבל נגיעה בסל בעי. ומיהו נראה דאין להביא ראיה מההיא דסוטה (ד)לענין מוקף בלא נגיעה, דשאני טומאה וטהרה דכיון דקפדי עלייהו שלא יגעו זה בזה אין מועיל צירוף כלי, כדמוכח בירושלמי פ"ב דחלה [ה"ג], דאמרי' התם דבר שמקפיד על תערובתו אין הכלי מצרף, עיסה טמאה ועיסה טהורה עשו אותה כדבר שמקפיד על תערובתו, בעיסה תחלה אבל בעיסה שנייה אין לשני מגע אצל הטבל. ובמקום שיש כהן קטן שלא ראה קרי מימיו מותר לאפותה בי"ט דחזיא ליה, כדאמרי' בבכורות פ' עד כמה [כ"ז ע"א] אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו. וכן פסק בה"ג בשם רב כהן צדק ריש מתיבתא. ואם יש כ"ג שיוכל לטבול לקירויו, יש להסתפק אם ראויה לו לבו ביום בלא הערב שמשו, אע"ג דאיכא למ"ד פרק עד כמה [כ"ז ע"ב] דטמא מת וטמא שרץ אוכלים תרומה בחוצה לארץ בלא הערב שמש, שמא בעל קרי שאני שטומאה יוצאה מגופו ובעי הערב שמש, מיהו מדפסיק התם דטמא מת ושרץ אוכלים [תרומת] חוצה לארץ בלא טבילה, מסתברא דלא גרע טבול יום דקרי מטומאת מת ושרץ. ועוד נראה דאפי' בלא טבילה חזיא לבעל קרי ע"י ביטול ברוב, כדאמ' התם רבה מבטיל ליה ברוב ואכיל ליה בימי טומאתו.
<h2>דף כט.</h2>
[חגיגה ז' ע"א] בעקר הרגל כ"ע לא פליגי (בו) [כו']. ור' יוחנן הוה מצי לפרש דאין [לו שיעור בראיית פנים בקרבן] כריש לקיש ובעיקר רגל, אלא דמשמע ליה אדכוליה רגל קאי, הילכך מפרש לה [ב]ראיית פנים בעזרה. כי פליגי דאתא [ו]מייתי. ר' יוחנן אמר ראיית פנים הוא דאין לו שיעור, דכל אימת דבעי [עייל ומיתחזי], הא לקרבן יש לו שיעור מדאוריתא כדאמר לעיל סבורין אנו לומר יש לה שיעור מדאוריתא למטה ולא [למעלה] [לפני שחזר בו] מתוך דברי ר' אושעיא. וס"ל כתנא דירושלמי דפאה [ה"א] יש לה שיעור למטה והה"נ ראיון, והכי נמי איתא בירושלמי דמסכת פאה [שם] מתני' בראיית פנים אבל בקרבן יש לו שיעור, ד[א]מר ר' יוחנן מעה כסף שתי כסף דאוריתא. וריש לקיש אמר קרבן נמי אין לו שיעור, סבר לה כר' אושעיא דאמר מעה כסף שתי כסף דרבנן. והכי איתא בירושלמי [שם] לא יראו פני כל שהוא, אבל חכמים נתנו להם שיעור מעה כסף שתי כסף. וה"ר יהודה פירש ראיית פנים הוא דאין לה שיעור דכל אימת דבעי עייל ומיתחזי אפילו כמה זימנין בחד יומא. ולקרבן יש לו שיעור, דאי אתא ואייתי בו ביום זימנא אחריתא לא [מקבלינן] מיניה משום בל תוסיף כיון דכבר [נ]פטר, אבל למחר וליומא אחרינא מצי לאיתויי. ור"ל ס"ל דמצי לאיתויי כל מאי [דבעי]. ולא נראה לי האי פירושא, דכיון דכתיב לא יראו פני ריקם לא שייך ביה בל תוסיף. ואע"ג דדרשינן מה אני בחנם אף [אתם בחנם], היינו אי בעי, ואשמעינן דלא מיחייב לאיתויי בכל זימנא, אבל אי אייתי ליכא בל תוסיף. ועוד לא דמיא [האי] למטה למעלה למאי דמפרש לה בירושלמי.
[חגיגה כ"ה ע"ב] בודקין לעושי פסח ואין בודקין לעושי תרומה. תימה משמע הכא דוקא לעושי פסח דאית ביה כרת התירו לילך בבית הפרס, אבל לא בשביל אכילת תרומה, ובפרק בכל מערבין [עירובין כ"ו ע"ב] אמרינן מערבין לכהן בבית הפרס דאמר רב יהודה [שם ל' ע"ב] מנפח אדם וכו', אלמא אפילו לילך בדבר מצוה כל דהוא התירו לכהן לילך בבית הפרס ע"י בדיקה. וי"ל דהא דקאמר הכא לא העמידו דבריהם במקום כרת היינו שביטלו דבריהם וטיהרוהו ואע"ג דאיכא ספק כרת באכילת הפסח בטומאה, ולאוכלי תרומה העמידו דבריהם ולא טיהרוהו ואע"ג דליכא אלא מיתה לאוכלי בטומאה, והיינו טעמא לפי שיש איסור כרת אם ימנע מעשות הפסח. וגבי עירוב לדבר מצוה שרינן טומאת כהן לעבור דרך הפרס שהוא טמא מדרבנן, אבל העמידו דבריהם לטמותו, כי ההיא דבכורות פרק עד כמה [כ"ט ע"א] אם היה כהן מטמאו מתרומתו, ומפרש בטומאת בית הפרס דרבנן וכדרב יהודה דאמר מנפח, אלמא אע"פ שמנפח טמא הוא. ויש מקומות שהתירו לילך בלא ניפוח, כשחוזרים עם האבל [ברכות י"ט ע"ב], ולצאת לקראת מלכים וללמוד תורה ולישא אשה [עירובין מ"ז ע"א]. איכא תלתא גווני, לעושי פסח בודק וטהור, ללמוד תורה ולישא אשה ולכבוד מלכים ולקבור המת, הולך בלא בדיקה וטמא, ולשאר מצות בודק וטמא.
[חגיגה כ"ה ע"ב] מאי בודקין. הקשה ר"ת מאי בעי תלמודא מאי בודקין, הא תנן בהך סיפא דהך מתניתין בפרק בתרא דאהלות [פי"ח מ"ד] כיצד הוא בודק, מביא את העפר שהוא יכול להסיטו ונותן לתוך כברה שנקביה דקין וממחה, אם נמצא שם עצם כשעורה טמא. ותירץ דבדיקה דמתניתין אם כבר הלך בלא ניפוח, ובדיקה דרב יהודה דהכא היינו לילך לכתחלה. וריב"א פירש מאי בודקין, כלומר היכי מיהניא בדיקה דמתניתין, ומשני דהקלו טפי לענין בית הפרס שנידש טהור, הילכך מקילין ביה נמי לסמוך על בדיקה מפורשת במשנה. וכיוצא בזה בפ"ב דכתובות [כ"ח ע"ב] ואלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן וכו' דאמר רב יהודה מנפח וכו', דהואיל ואשכחן האי קולא דניפוח יש להתירו ע"י עדות גרוע.
<h2>דף לג:</h2>
[פסחים י"א ע"א] וכל היכא דבדילי אינשי מיניה לא גזר ר' יהודה וכו'. הקש' רבי' שמשון אמאי לא פריך נמי דר"מ אדר"מ, דתניא בבכורות פ' כל הפסולין [ל"ג ע"ב] בכור שאחזו דם מקיזין לו במקום שאין עושים בו מום ואין מקיזין אותו במקום שעושה בו מום [דברי ר"מ], אלמא לא גזר ר"מ. וי"ל דהתם משום פסידא שרי ר"מ.
[פסחים ט"ו ע"א] חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה וכו'. פרש"י כגון שנכנס אדם טמא לשם ספק נגע ספק לא נגע. והקש' ריב"א אי ברה"י ספיקו טמא ואי בר"ה ספיקו טהור. ופי' הוא כההיא דתנן במס' טהרות [פ"ה מ"ג], שני שבילים א' טמא וא' טהור, והלך בא' מהן ועשה טהרות והזה ושנה וטבל והלך בשני ועשה טהרות, אם הראשונות קיימות אלו ואלו תלויות. ונ"ל דע"כ צריכין לאשכוחי דנולד בה ספק דאורית', דהא מפרש טעמיהו בבכורות פ' כל פסולי המוקדשין [ל"ד ע"א] מדכתי' [במדבר י"ח] משמרת תרומותי, ולפירושו אין כאן ספק טומאה דאורית' ומדאורית' טהור גמור, שהרי אם נאכלה הראשונה גם השנייה טהורה, דכל חדא וחדא מוקמי' לה בחזקת טהורה, ומה ששתיהן תלויות כששתיהן קיימות, משום דדמי לחוכא ואטלולא לטהר שתיהן לאדם אחד, דממה נפשך א' מהן טמא. ונראה לפרש כגון שתי חביות ברשות היחיד ונגע שרץ באחד מהן ואינו יודע באי זו מהן, דשתיהן תלויות, אע"ג דספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמא, ודאי הכא אין לטמא שתיהן, דספק טומאה ילפי' מסוטה וליכא למילף מסוטה אלא דבר שיכול להיות אמת כעין סוטה, אבל הכא דודאי אחד מהם נמי טהור אין לטמאת שתיהן בודאי אלא שתיהן תלויות. וכן מוכח בפ' שני נזירים [נזיר נ"ז ע"א], דתנן שני נזירים שאמ' להם אחד ראיתי א' מכם שנטמא מביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה, ופריך לה בגמ' אינהו תרי ואי(נ)הו תלתא ה"ל ספק טומאה בר"ה, פי' וכל א' יביא קרבן טהרה דספק טומאה בר"ה היא, ומשני כגון דאמ' ראיתי שנזרקה טומאה ביניכם והויא ספק טומאה ברשות היחיד, ואכתי מאי משני כל א' מהם היה להם להביא קרבן טומאה, אלא ודאי כיון שא' מהם ודאי טהור א"א לטמאת שניהם, ולא ילפי' מסוטה אלא לאפוקי מחזקתייהו שלא נעמ[י]ד כל א' בחזקת טהרה, אבל אי הוה ס"ד מעיקרא דהוי תלתא פריך שפיר קרבן טומאה למה לי, ואע"ג דלא דאמי לסוטה דודאי א' מהם נטמא, אבל סוטה איפשר שלא נטמאת, משום דספק טומאה בר"ה לא צריכינן למיגמר מסוטה, דבלאו הכי מוקמינן לה בחזקת טהרה.
<h2>דף לח.</h2>
[חגיגה כ"ו ע"ב] כלי עץ העשוי לנוחת. הקשה ה"ר אלחנן והלא כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר היו מטלטלין אותו וא"כ אינה עשוי לנוחת. ותירץ דקרא איצטריך לנוב וגבעון ושילה ובית עולמים שלא היה עוד מיטלטל, ואשמעינן קרא שהיו מגביהין אותו. ולא נהירא דכיון (דשוב) [שהיה] מטלטל מתחלתו, אף משבאו לבית עולמים לא נפיק מידי קבלת טומאה. ונ"ל דלא מיקרי מיטלטל אלא דומיא דשק שמיטלטל לעשות בו מלאכה, אבל טלטול דממקום למקום ומבית לבית לא מיקרי מיטלטל, דכל דבר שהוא מיטלטל כך כשצריכין לפנותו ממקום למקום.
<h2>דף מא:</h2>
[חגיגה ד' ע"א] אלא טומטום ספיקא הוא. אע"ג דאנדרוגינוס נמי ספיקא הוא, דכיון דיש בו זכרות ונקבות מספקא לן אי הוי זכר או נקבה, מ"מ איצטריך קרא למעוטי דלא תימא דמיחייב כיון דיש בו זכרות, אבל טומטום הואיל ונשים פטורות והאי אימור אשה הוא ממילא הוה פטרינן ליה כי היכי דלא ניתי חולין לעזרה. וא"ת דילמא איצטריך קרא למיפטריה, דאי משום ספק דילמא אשה הוא לייתי על תנאי ואם הוא אשה ליהוי נדבה. ואפילו למ"ד [ביצה י"ט ע"א] נדרים ונדבות אין קרבין בי"ט יביא למחר, דמצי למיעבד הכי אפילו למ"ד [להלן ט' ע"א] תשלומין דראשון הוא וכדפ"ל [ב' ע"א ד"ה אי זהו קטן]. וי"ל דלא מצי למיעבד הכי משום דמבטל לה מסמיכה (ואשה) [דאשה] אינה סומכת [מנחות צ"ג ע"א]. ואע"ג דסמיכה לא מיעכבא כדאיתא ביומא [ה' ע"א], מ"מ לכתחלה אין לנו להביא קרבן לבטלו מסמיכה, כדאשכחן בפסחים פ' האשה [פ"ח ע"ב] חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן דפטורין מלעשות פסח שני, משום דלא איפשר למעבד להו תקנה אלא בביטול סמיכה. אע"ג דבהמה שנמצאת בין מגדל עדר לירושלם זכרים עולות נקבות זבחי שלמים [קידושין נ"ה ע"א], ומקריבין אותן בלא סמיכה, לפי שאין מכירין את הבעלים, שאני התם דקדושה כבר ואין להם תקנה בענין אחר. ולא דאמי לערל וטמא דמשלחין קרבנותיהן [פסחים ס"ב ע"א], ולקמן [ע"ב] נמי ממעטין ליה דכל שישנו בביאה ישנו בהבאה ולא משום סמיכה, משום דהתם גברא בר חיובא וערלות וטומאה מונעות מליכנס לפנים ולסמוך, אבל האי לאו בר חיובא הוא דאימר אשה הוא. ומיהו קשה (דפשיטא) [דתיפשוט] מהכא דסמיכה בכל כחו, דאי באקפויי ידא [לייתי] וליתני וליסמוך, דהכי פריך לקמן בפ"ב [ט"ז ע"ב]. וי"ל דמהכא ליכא למיפשט, דאע"ג דסמיכה כשרה למעוטי. ואין לפרש הכא איצטריך קרא למעוטי ספיקא, משום דליכא ספיקא קמי שמייא, כדפרישית בפ"ק דחולין [כ"ב ע"ב] גבי תחלת הציהוב שבזה ושבזה, [דהא] אשכחן נמי בדוכתא אחרינא דקרא ממעט ספיקא, בפ"ק דמציעא [ז' ע"א] גבי קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולן פטורין [דכתיב] העשירי ודריש עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק, וכן ספק בהרת קדמה לשער לבן ספק שער לבן קדמה [לבהרת] דרשינן בסוף נזיר [ס"ה ע"ב] דטהור מדפתח הכתוב בטהרה תחלה, דכתיב [ויקרא י"ג] לטהרו או לטמאו. והיינו טעמא דדבר שאין הפסוק [יכול] לברר ספיקו, לפי שפעמים הוא כך ופעמים שאינו כך, צריך הפסוק לברר לנו אם יבא ספק זה לידינו מה יהיה דינו. [אבל] תחלת הציהוב שוה לעולם, דקמי שמייא גליא אם הוא גדול או קטן, הילכך לא אתי קרא למעטו מפני שהם ספק, דליכא ספיקא קמי שמייא. וכן טומטום דהכא פעמים נמצא זכר ופעמים נמצא נקבה, אבל גבי אנדרוגינוס פריך תלמודא בסוף אלו מומין [בכורות מ"א ע"ב] איצטריך קרא למעוטי ספיקא, וכן בפ"ק דחולין [כ"ב ע"ב], וכן בפרק בתרא דיומא [ע"ד ע"א] גבי כוי, לפי שלעולם שוין הם.
<h2>דף נח:</h2>
[חגיגה ח' ע"א] טופלין בהמה לבהמה. קאמר בירושלמי [ה"א] חזקיה ס"ל אדם חולק חובתו לשתי בהמות, ור' יוחנן סבר אין אדם חולק חובתו לשתי בהמות הילכך צריך לערב המעות. מסת מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין. ואע"ג דבשילהי התודה [מנחות פ"ב ע"א] ופרק דם חטאת [זבחים צ"ח ע"א] דריש לה מקרא אחרינא, צריך נמי לקרא דהכא. אשר יברכך. בירושלמי [ה"ג] דריש לה דכתיב מסת, וכתיב [דברים י"ד] לא תוכל שאתו, מה להלן מן המעשר וכו', ר' עולא ב"ר ישמעאל, נאמר כאן מסת ונאמר להלן ותרב משאת בנימן [בראשית מ"ג], מה להלן אחד עיקר והשאר טפל אף כאן. והירושלמי לא דריש מסת להביא מן החולין, אלא סמיך אאידך קרא דפרק התודה. משום סקרתא. הקשה ה"ר אלחנן תיפוק לי דאין מקדישין בי"ט כדאמרינן בפרק בתרא די"ט [ל"ו ע"ב]. וי"ל דשאני מעשר דאין צריך להקדישו בפה, דעשירי מאיליו קדוש. וא"ת אכתי ליגזור [שלא] לעשר בי"ט דילמא אתי להקדיש בפה קרבן אחר. וי"ל דלא הוה אסרינן לעשר אי לאו דזימנין דאתי לידי איסור דאוריתא, כדמשמע התם גבי אין רוכבין ע"ג בהמה ומוקי לה משום תחומין, לימא קסבר תחומין דאוריתא, אלא גזירה שמא [יחתוך] זמורה, אל[מ]א דמשום איסורא דרבנן לא הוי גזרי. [וא"ת יהא אסור משום מתקן] כדאמרינן [שם] אין מגביהין תרומות ומעשר בי"ט. וי"ל דמעשר בהמה אינו [חשוב] כמתקן כיון שאינו טבל דמותר לאכול מעדרו קודם שיעשר.
[חגיגה ד' ע"א] אלא טומטום ספיקא הוא. אע"ג דאנדרוגינוס נמי ספיקא הוא, דכיון דיש בו זכרות ונקבות מספקא לן אי הוי זכר או נקבה, מ"מ איצטריך קרא למעוטי דלא תימא דמיחייב כיון דיש בו זכרות, אבל טומטום הואיל ונשים פטורות והאי אימור אשה הוא ממילא הוה פטרינן ליה כי היכי דלא ניתי חולין לעזרה. וא"ת דילמא איצטריך קרא למיפטריה, דאי משום ספק דילמא אשה הוא לייתי על תנאי ואם הוא אשה ליהוי נדבה. ואפילו למ"ד [ביצה י"ט ע"א] נדרים ונדבות אין קרבין בי"ט יביא למחר, דמצי למיעבד הכי אפילו למ"ד [להלן ט' ע"א] תשלומין דראשון הוא וכדפ"ל [ב' ע"א ד"ה אי זהו קטן]. וי"ל דלא מצי למיעבד הכי משום דמבטל לה מסמיכה (ואשה) [דאשה] אינה סומכת [מנחות צ"ג ע"א]. ואע"ג דסמיכה לא מיעכבא כדאיתא ביומא [ה' ע"א], מ"מ לכתחלה אין לנו להביא קרבן לבטלו מסמיכה, כדאשכחן בפסחים פ' האשה [פ"ח ע"ב] חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן דפטורין מלעשות פסח שני, משום דלא איפשר למעבד להו תקנה אלא בביטול סמיכה. אע"ג דבהמה שנמצאת בין מגדל עדר לירושלם זכרים עולות נקבות זבחי שלמים [קידושין נ"ה ע"א], ומקריבין אותן בלא סמיכה, לפי שאין מכירין את הבעלים, שאני התם דקדושה כבר ואין להם תקנה בענין אחר. ולא דאמי לערל וטמא דמשלחין קרבנותיהן [פסחים ס"ב ע"א], ולקמן [ע"ב] נמי ממעטין ליה דכל שישנו בביאה ישנו בהבאה ולא משום סמיכה, משום דהתם גברא בר חיובא וערלות וטומאה מונעות מליכנס לפנים ולסמוך, אבל האי לאו בר חיובא הוא דאימר אשה הוא. ומיהו קשה (דפשיטא) [דתיפשוט] מהכא דסמיכה בכל כחו, דאי באקפויי ידא [לייתי] וליתני וליסמוך, דהכי פריך לקמן בפ"ב [ט"ז ע"ב]. וי"ל דמהכא ליכא למיפשט, דאע"ג דסמיכה כשרה למעוטי. ואין לפרש הכא איצטריך קרא למעוטי ספיקא, משום דליכא ספיקא קמי שמייא, כדפרישית בפ"ק דחולין [כ"ב ע"ב] גבי תחלת הציהוב שבזה ושבזה, [דהא] אשכחן נמי בדוכתא אחרינא דקרא ממעט ספיקא, בפ"ק דמציעא [ז' ע"א] גבי קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולן פטורין [דכתיב] העשירי ודריש עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק, וכן ספק בהרת קדמה לשער לבן ספק שער לבן קדמה [לבהרת] דרשינן בסוף נזיר [ס"ה ע"ב] דטהור מדפתח הכתוב בטהרה תחלה, דכתיב [ויקרא י"ג] לטהרו או לטמאו. והיינו טעמא דדבר שאין הפסוק [יכול] לברר ספיקו, לפי שפעמים הוא כך ופעמים שאינו כך, צריך הפסוק לברר לנו אם יבא ספק זה לידינו מה יהיה דינו. [אבל] תחלת הציהוב שוה לעולם, דקמי שמייא גליא אם הוא גדול או קטן, הילכך לא אתי קרא למעטו מפני שהם ספק, דליכא ספיקא קמי שמייא. וכן טומטום דהכא פעמים נמצא זכר ופעמים נמצא נקבה, אבל גבי אנדרוגינוס פריך תלמודא בסוף אלו מומין [בכורות מ"א ע"ב] איצטריך קרא למעוטי ספיקא, וכן בפ"ק דחולין [כ"ב ע"ב], וכן בפרק בתרא דיומא [ע"ד ע"א] גבי כוי, לפי שלעולם שוין הם.
